בערוב יום | מירי ורון

סגנון הגיל המאוחר ה מו שג ״גי ל״ מו פי ע בל שון הדיבור כהקצ את ג בו לו ת ז מן בתוך משרע של חייו ארם. ה ה תיי ח סו ת היא אליו ס ט ר או טי פי ת ל מ דיי ו מאפ שר ת לדובר ל ה תח מ ק מ ה תיי ח סו ת. מ שפטים ״זה כ מו של עניין גיל״, ״הגיל את בו נותן או תו תיו״, ״כ שיגי ע הגיל״, יוצרים האחדה כ רונו לוגי ת מי כל של שנ מצ א ב קטע של מסוים עם חייו קבו צ ת בני גי לו. השקפה זו מ ה גם קובעת לו מתאים לאדם ל ע שו ת בכל מן אחד הפרקים הנחתכי ם מטוו ח הרי כי חייו. עת ל כו ל ולכול זמן תחת השמש, ו מי שמט שט ש את חוקי הגיל המתאי ם נחשף לביקורת ול פ ע מי ם אף ל עונ ש משמים. הציפיי ה היא זקן מאדם שייכנ ע לשנים, עם שי שלים ה ה תמע טו ת. לעתי ם קרובות מוכיחה רוח כוח את האדם הנ שיבה שלה. ל פני הלך שנ תיי ם ל עו ל מו פסל וצייר בן צנוע, רחובות, שלום אהרוני שמו. כ בי ת האבות לו מצ א ו שם פינ ה ב מו חצב י דיו את פ ס ליו מתוך האבן. ב שנו ת ה שמוני ם המאוחרות היה ל חייו יוצא בוקר בוקר לגלו ת, כלשונו, מה מסתתר היום מתח ת ל ציפוי. ״כ שאגמו ר את הפסל אלך הזה, ל עול מי״, נ הג כך מיד אבל לומר, בתום התהליך י ל דיו היו מ בי אי ם אבן לו חד שה, ו הו א הי ה מ ה בי ט כ מו בה צייד מנו ס ה היו צ א מ ח ד ש להרפתקה. על לא פניו רבצו השנים, היו הן מוארות בהשראה ובניגון פנימי. י שנה גם נ טיי ה ס ט ר או טיפי ת ליי ח ס לגי ל מסוים אי כויו ת יצירתיו ת. למ של, י שנה נ טיי ה מו ב הק ת לקשור בין שירה לירית לגי ל הנעורים. זוהי מורשת התקופה הרו מנ טי ת של שלהי ה מאה ה שמונ ה־ ע שר ה ו תחי ל ת ה מאה ה ת שע־ ע שרה. כך ע ל אומר י עוז־ ק ס ט כי ״קשה למשוררים להשתחרר מן מן הקסם, האשליה שהע תיד כולו לפני הם. התקופה הרו מנ טי ת הורי שה את לנו הרעיון שהמשורר חייב ל מו ת צעיר. מת קיטס משחפת, לורד ביירון מכולרה, שלי טבע בים, וגורל דו מ ה את קטע של חייהם מיכה יוסף לבנזון ו שלמה אבן־גבי רו ל. קהל הקוראים מ עדי ף ל הי צ מ ד לקסם האפל שבצירוף י צי ר תיו ת־נ עו רי ם־ 1 מוו ת״. כנג ד סרטו ט גבולו ת כרונולוגיי ם גי ל של ואפיונם המסורתי יוצא מ׳ רבינוביץ בספרו ״גי לו של אדם״, בקבעו כי ה מו שג ״גי ל״ מצטרף ל ח מי שה הקשרים אפשריים: גי ל תפקודי, גיל חברתי, גי ל ריגו שי, גיל וגי ל הכרתי ביולוגי. גיל בכל נ ב חנ ת כ שירו תו של האדם ל ה ת מו ד ד עם החיי ם. מתוך נ קוד ת מ ב ט לא כז את תו ע מ ד בספק ה אופ צי ה של יצירתיות בכל גיל, ״ ב תנ אי שכ שי רו תו של אדם הפרט, כאמן, תהיה טו בה מ ב חינ ה ריגו שית, הכרתית וחברתית״. 2 ע ל־ פי הוגו מנסטרברג, בספרו ״גו ל ת הכו תרת של החיי ם״, ככל 3 שתו חל ת החיי ם [15]

RkJQdWJsaXNoZXIy NjcyMg==