בערוב יום | מירי ורון

״סוף בין העולם״ ל״אלף לילה ולילה״ כל סיפורי ה של אמי מס תיי מי ם ב א ח ת מ שתי הכרזות, מ לוו ת ראש בני ע המסרב להאמין: אלף הרי ״זה לי לה ולילה״, היא אומרת, או ״סוף העולם!״. היא כך ע ל מו ח ה העולם ו תע תו עיו. היא כך ועל מוסיפה הסבר: ״איך קמה שהיא ועוזבת ילדי ם קטנים! זה אלף הרי לי ל ה ולילה, לא מזה שמ עו סוף הרי זה בזמני. העולם!״. במקרה זה זוכה או תו הסיפור ל שתי הכו תרות גם יחד: זו ה מבטי חה את המ שכיו ת זמן כל החיים שידובר בהם, וזו ה מ סיי מ ת אותם ומכריזה קץ על הסיפור. אין אמי ספק, מ א מינ ה זמן שכל שתדבר ירחק מל אך המוות, ״יצא לעיצו מים״, בפיה וי שכח על היא קיומה. חו שבת שהדיבור יכול להרחיק את הקץ. הוא השקט המוות והשתיקה היא חטא. מצד היא אחר, מ תכוננ ת לרגע הקץ, שבו החרמש עלול את לקצור היום באבחה אכזרית. ממרחק שמונים ו שבע שנותי ה היא מ ממ שת את הפרדוקס של הנ צ חי מל חמ ה ב מוו ת בעזרת המילי ם, ל צ ד ה ת כוננו ת מבו הלת ל פגי שה עמו. מתוך אמונה פני מי ת היא עמוקה מ שוכנ ע ת שהדיבור מגונן עלי ה ממ ש כשם על שגונן שחרזדה. עכ שיו, מן הטוו ח ה כ מע ט של מו חל ט ימיה, היא יוד ע ת לחיות בנו כ חו ת הפרדוקס הנ צחי אני עוד כל הזה: מספר אבל חי; אני מ שמע באו תה השפה אני שבה אני ־ מדבר יוד ע לספר סוף שזהו העולם. כלומר: ע מדי י מו ת עולם. הצורך את לספר הסיפור שלנו ל פני שלא יהיה מי את שיד ע פרטיו מלוו ה כ ל' א ד ם אם מבוגר. במ שך הוא חייו את מבט א עצ מו ביצירה אמנו תי ת, ינסה לספר ב א מצ עו ת ה את סיפורו. אמנים רבים י אמרו בערוב יו מם מה כל את שחסכו ואצרו בתוכם מ תו ך תחו שה שע תו תי הם בידם. קרובתנו, רוחל, כל כאבה כאב את חייה עקרותה. היא אספה חוטי ברזל ו פי סו ת רשת מ כו רכ מו ת ו בנ תה כנף בני מהם דרוכים מו כני ם ל המרי א. בחצרה צ מ חו ב פינ ת הד שא ו מ ת ח ת ל ע צי ם עשרות ציפורים ארוכו ת צוואר, ח סי דו ת כב שעת ד איי תן, שמנו ת, רזות, נ טו לו ת רגליים, פרו שות כנף. אחרי שיצקה אותן ב בטון צבעה אותן בצבעי ם עזים והניחה אותן במקו מן עד זו אצל זו את שכבשו החצר בפיו ת פעורים כבצעקה. אלה היו הבנות לה. היו לא שמעול ם השנים עברו והגורל עשה ע מה חסד: כהו עיני ה והיא ל א את ראתה בי תה מתפורר ו את עשרות בנו תי ה הרוסות, הרשת פורצת החוצה ו הטי ח מתקלף. עד ימי ה האחרונים, עד שהתעקמו פרקי ידיה לי פ פ ה רוחל את ר שתות ולא הברזל חדל ה לברוא ציפורים, ל החליק את כנפי הן, ל צ בו ע את מקורן באדום ולנ שוף את ל תוכן רוחה. בן ו שש ת שעי ם היה ברן אלפרד את עצם כאשר עיניו, את הניח מכ חו לו ונדם. כ מו מי כ ל אנג׳ לו המצייר את הקפלה הסי סטיני ת על הוא גם שכב הבד גבו, מתוח מ ע ל ראשו [1]

RkJQdWJsaXNoZXIy NjcyMg==