אנשי הלימבו | חיים חזן

78 | אנשי הלימבו מחליפתו, ג׳ואן, שהייתה נחושה להפריד חייה בין הפרטיים לבין עבודתה, נתקלה בתחילה בהתעלמות מצד המשתתפים, ומאוחר יותר היוותה מטרה להערות ארסיות, כגון ״לכי לא את תה, להכין טובה דבר שום בשביל אחר״(מקובל שהכנת היא התה ממטלותיהם של המתנדבים). אחד של לדעתו המשתתפים, הייתה ״ג׳ואן רק טובה ולא [...] אחר דבר בשביל הייתי מתנגד לעשות זה את אתה״. מכל מקום, ההבדלים במידת ההשתתפות של אינם הצוות משקפים את ההמשגה של הכללית המשתתפים כפי שהיא רווחת בקרב הצוות. של ביסודו הם דבר, רואים במשתתפים בני־אדם שחדלו לחשוב עבור עצמם, המתנגדים לשינוי וחוששים הם : מפניו נהנים מסביבה חזויה מראש, ניתנת לשליטה ואשר אינה כל להם מזמנת התרגשות או כפי תכלית. שתיאר אותם המפקח, הם ״בני־אדם של בני־ ולא ריטואל של אדם דרמה״. זו, גישה התואמת את הגישה שתוארה ב״קץ המעורבות״, מקבלת מן חיזוק הרושם שיצרו עמדות המשתתפים כלפי הם המרכז. נוטים בו לראות יחידה תחומה, מבודדת מן העולם שבחוץ: האירועים המתרחשים אינם בו משפיעים על החוץ והנסיבות החיצוניות אינן משפיעות 51 עליו. של זו ראייה המרכז מובילה של לשורה שאלות הנוגעות לגבולות התוחמים את המרכז. גבולות שתי קבוצות גורמים המשלימות זו את זו מגדירות את הגבולות המבודדים את המרכז מסביבתו. הראשונה כוללת גורמים סביבתיים קבועים, מעבר ליכולת הטפלול של המרכז ולכן יכולים המשתתפים רק להגיב אליהם. השנייה נגזרת של מעולמו המרכז, משפיעה על עם היחסים העולם שבחוץ ומאפיינת אותם. ״פחיתות הכבוד״ הנלווית לכניסה גורם היא למרכז שאין להמעיט בחשיבותו כאשר באים את לבחון המחסומים בין המשתתפים לבין העולם שבחוץ. אמירות כגון שיפוטיות בטח ״אתה דחוק מאוד אתה אם בכסף הולך למרכז״ ו״אין פלא שאנשים מצביעים עליך ומתלחשים״, אם ובין אמת בהן יש אם בין לאו, רווחות מאוד בקרב המשתתפים ומצביעות על ההכרה החזקה שמביטים בהם בבוז וברחמים, כמי שכשלו חברתית, שלא כמי הצליחו לדאוג לעצמם ולכן הפכו למקבלי צדקה. יהודים קשישים אחרים בקהילת מארלסדן בזים אכן להשתתפות במרכז. הגעה למרכז רמת על מרמזת הכנסה בלתי מספקת ומשום על כך מעמד נמוך פיננסי על וכן חוסר יכולת לקבל תמיכה משפחתית. קשישים שאינם רחוקים מאוד ממצב זה כל עושים מאמץ להתרחק מן המשתתפים במרכז. קרה כך ששני משתתפים שהחליטו להתחתן בבית־הכנסת המקומי נתקלו בדחייה ובמעין שאט־נפש ביום חתונתם מצד קשישים בני גילם, אנשי הקהילה המקומית. זוג נשוי בסוף שנות השבעים לחייהם, שעמדו רוב בפני הקשיים המיוחסים לאנשי המרכז, סירבו 15 יותר מאוחר אדון כהיבטים נוספים של ניהול המרכז בהקשר של תרבות המשתתפים.

RkJQdWJsaXNoZXIy NjcyMg==