אנשי הלימבו | חיים חזן

אנשי - הלימבו עתה כ אז פרולוג לא אנשי היו מופת אנשי הלימבו, לא משא של תואר היסטורי של הדר ולא מנהיגות נחו עליהם. אנשים קשי־יום, נגועי חולי ומכאוב היו, נידחי חברה וכרותי משפחה, בודדים ונטושים, נירוניה של המליצה ״מעבר לייאוש ולתקווה״ שהייתה מציאות חייהם. אל הכניסה עולם דרך הזקנה פשפש זה אחורי המוביל של לחצר ודכי עזובה הייתה רק לא עבורי בבחינת לקח אנושי ובצדו שיעור אלא מחקרי בעיקר של מהלך התפכחות ממס שפתיים כפול־דיבור המעמיד את ואת הזקנה מייצגיה הזקנים, כמו דימוי המצורע בימי הביניים, כקדושים־טמאים, כמושאים לחמלה ולנידוי. מרכז שבו היום התקיים ביני המפגש דרה אכן היה לבינם ללפיתה בץ זו סעד - צדקה ורווחה בלשוננו התקנית, ואחיותיה הלשוניות - הצטדקות וצדקנות, לבץ הסדרי ההפרדה וההדרה המעמידים את הזקנה כבת־כלאיים של החטא וההכאה של עליו, ביזוי הקרבנות ויציאה ידי חובת ההגנה עליהם. הזקנים שביניהם היו עהיתי דוגמה, לא ודאי מופת, למעמד דו־ערכי קולם זה: ונוכחותם החברתיים היו מושתקים בעוד צורכיהם ומצוקותיהם להם היו זמן כל לפה. שערוץ התקשורת לבץ בינם סביבתם דרך עבר גופם, מזונם ומעונם, להם הותר את להביע ״עצמם״ ואת ״רצונותיהם״ ואילו רמז כל לטענה לחלק ונחלה במרחב הציבורי של מעורבות ושייכות נאלם והועלם. בתוך זו, בועה המעודדת דיבור וקשר בינם ורק אך לבין - עצמם בבחינת לא זר יוכל ולא ירצה - זאת להבין עד הייתי לפעולתה של מערכת חברתית שרק אנשים מכל שנהדפו מערכת אחרת ושנדחפו בעל כורחם ושלא בטובתם אל האחר זרועות היו רעהו מסוגלים ומעוניינים ככל לפתח. אנתרופולוג מעט ללא זקוק הייתי סבלנות וקשב ובעיקר להתערטלות זמנית ממסכות ומלבושים תרבותייס־אקרמיים כדי לבקש רשות כניסה להבנת של טיבו מעשה זה, חברתי וככל אנתרופולוג מצאתי נתיבות אל של לבם נחקריי עם רק היותי לשותף באותו מעשה שלימים על עמדתי ועל פשרו כלליו. של עיקרה התנסות זו הייתה ההכרה, שאידאולוגיות רהוטות ומניפסטים מלוטשים לא הצליחו להעביר כי השוויון בין בני־אדם ייתכן רק הם כאשר יורדים מנכסיהם החומריים והחברתיים והופכים לסמוכים זה. אצל זה האתוס את שציין 11

RkJQdWJsaXNoZXIy NjcyMg==